בית פרופיל פרוייקטים מאמרים צרו קשר English
תחיית הבאוהאוז
 תחיית הבאוהאוז

בית הספר באוהאוז נוסד בעיר ויימאר בגרמניה בשנת 1919 ע"י איחוד שני בתי ספר לאמנות ולאומנות תחת השם ה-19STAATLICHE BAUHAUS. בית הספר שוכן במבנים מן המאה ה19 המשמשים כיום את אוניברסיטת באוהאוז לעיצוב אדריכלות ותקשורת. בשנת 1997 הוכרז הבנין כאתר לשימור המורשת העולמית ע"י UNESCO.
האדריכל ולטר גרופיוס, תלמידו של פיטר ברנס, הוזמן לעמוד בראש בית הספר שמרגע היווסדו היה עליו להילחם על קיומו. בשנת 1925 עם ביטול החוזה בויימאר, הזמין ראש עירית דסאו את ולטר גרופיוס, להעביר את בית הספר לעירו. שנה לפני המעבר הוקמה "קרן ידידי חברת הבאוהוז" כאשר בין תומכיה הפיסיקאי אלברט איינשטיין, המלחין ארנולד שיינברג והצייר מארק שאגאל. כיום תומכת הקרן "כמוסד ציבורי" בעבודות הבאוהאוז.
בנין בית הספר "באוהאוז" בדסאו תוכנן ע"י גרופיוס ונבנה ע"י העירייה. עשר השנים בהן עמד גרופיוס בראש בית הספר הן מן החשובות בהתפתחות האומנות באירופה במאה ה20. הבאוהאוז הפך למרכז חי ותוסס של דעות פתוחות , הרחיב אופקים ופיתח יצירתיות בעיצוב, תעשיה, ויצור, כאשר את האלמנט האומנותי מיצרת התעשיה. גרופיוס גייס לבית הספר את מיטב המוחות של התקופה כמו איטן פניננגר, גרהרד מארקס, אדולף מאייר, אוסקר שלמר, ואסילי קאנדינסקי, לזלי מוהולי נאג'י ואת יוסף אלברס ומרסל ברויאר כאסיסטנטים. בשנת 1928 התפטר גרופיוס מניהול בית הספר וחזר לברלין. ממשיכו בתפקיד ניהול בית הספר היה האדריכל מיס ון דה רוה. בשנת 1932 אילצו הנאצים לסגור את בית הספר בדסאו והוא עובר לברלין למשך מספר חודשים למשכן זמני בבית חרושת
ישן עד ליום 10 באפריל 1933 עת הקיפו שוטרים את בית הספר עצרו תלמידים ונעלו את דלתות החדרים.
בית הספר התבסס על תורתו של המעצב האנגלי WILLIAM MORRIS ותנועת ה ARTS&CRAFTS   שדגלה בתיזה כי אמנות חייבת לענות על צורכי החברה ואין להבדיל בין אמנות לאומנות. היה זה מבט קדימה של כניעת האמנות המודרנית לצורכי העולם התעשייתי. עיצוב טוב חייב לעבור את מבחן הסטנדרטים האסתטיים, הפונקציונליים וההנדסיים. תוכנית הלימודים בבאוהאוז התבססה על ראיה פדגוגית מתקדמת, כאשר הבסיס האידיאולוגי היה חברתי. פיתוח אחריות חברתית של האומן כלפי הקהילה וטיפוח האומן על ידי בני הקהילה. הכוונה הייתה לפתח מוחות יצירתיים לארכיטקטורה ועיצוב תעשייתי ולהשפיע על התהליך כך שיווצרו מוצרים אומנותיים, טכניים, ומעשיים במידה שווה.
האידיאולוגיה של הבאוהאוז הופצה בירחונים ובספרים שנקראו BAUHUAS BUCHER
כבר בשנות העשרים היתה לבאוהאוז השפעה מחוץ לגרמניה ובמיוחד בארה"ב. הלימודים כללו אמנות, טיפוגרפיה, עיצוב מסחרי ותעשייתי, פיסול, ציור, אדריכלות ומחול. עם סגירת הבאוהואז מצאו מרבית המורים מקלט בארה"ב והמשיכו להפיץ את תורתו.
"סגנון הבאוהוז", או ליתר דיוק "הסגנון הבינלאומי", שעקרונותיו נוסחו בשנות ה 30 על ידי האדריכלים ג'ונסון וריצרדסון, הצטיין בחסר של קישוטים, חזיתות היוצרות הרמוניה בין פונקציה, טכנולוגיה ואומנות. העקרונות האסטתיים של הסגנון הבינלאומי היו : דגש על נפח – חלל סגור על ידי מישורים דקים או משטחיים בניגוד למסה ולמוצקות, רגולריות - כמנוגדת לסימטרייה או לסוגי שווי משקל אחרים, ותלות באלגנטיות הפנימית של החומרים – שלמות טכנית ופרופורציות נאות בניגוד לעיטורים הנעלים של הקלאסיקה.
 
בשנת 1960 הוקם מוזיאון הבאוהאוז בDARMSTADT גרמניה ע"י הנץ מריה וינקלר בסיועו של ולטר גרופיוס וחברים אחרים מן הבאוהאוז המקורי. הוחל בהקמת ארכיון הבאוהאוז ועם גדול האוסף הוצגה בשנת 1968 תערוכת "חמישים שנה לבאוהאוז" שמשכה תשומת לב בינלאומית. בשנת 1971 הועבר המוזיאון לברלין ובשנת 1976 הונחה אבן הפינה למשכנו החדש והנוכחי אליו עבר ב1979. התנאים לתצוגה השתפרו והמוזיאון מציע תצוגה מתמדת המוקדשת לאומנים, לאדריכלים והסדנאות של הבאוהאוז ותצוגות מתחלפות אקטואליות. בשנת 1993 הוצגה תערוכה מעבודותיו של האדריכל הנרי ון דה ולדה ובמקביל אירח המוזיאון תערוכות מארצות אחרות ששיקפו את חשיבותו של הבאוהאוז מחוץ לגבולות גרמניה. כיום מטפל ארכיון הבאוהאוז לא רק בנושאים היסטוריים אלא גם בשאלות אקטואליות של אדריכלות ועיצוב עכשוויים.
בשנת 1986 החל שיקום בניין הבאוהאוז בדסאו ע"י המזרח גרמנים. לאחר איחוד שתי הגרמניות הושלם השיפוץ. הבאוהאוז החדש מתייחס לאומנות ולטכנולוגיה מזווית ראיה אקולוגית. שאלות כמו איכות סביבה ומגורים פותחו בשיתוף עם הדיירים בדסאו ונפתח צוהר לשארית אירופה והעולם החדש. כיום אנו עדים לתחייה הולכת וגוברת של הבאוהאוז בכל העולם. הבניין בדסאו הוכרז בשנת 1996 כאתר לשימור המורשת העולמית ע"י UNESCO כולל בתי המסטרס הסמוכים אליו, ששופצו אף הם, המהווים יחדיו מוקד משיכה לתיירים מכל העולם. כיום מאכלס הבניין את "קרן דסאו באוהאוז" ובית הספר למדעים. המורשת התרבותית נשמרת והאדריכלים שם עוסקים בתכנון סביבתי בארצות מתפתחות ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות. הבניין מכיל אודיטוריום, חדר אוכל ומטבח, חנות ספרים, סטודיו לתכנון ואולם תערוכות. בתי המסטרס משמשים אף הם כמוזיאון פעיל כאשר בית פנינגר הוא מקום מושבו של "מרכז קורט וייל למוסיקה" ובבית קנדיסקי- קליי יצירותיהם של שני האומנים. באופן דומה מהווה שכונת WEISSENHOF SIEDLUNG הסמוכה לSTUTTGART מוזיאון חי, לאחר שיפוץ הבתים, שם מתקיימים סימפוזיונים וסיורים. 
האלמנטים הארכיטקטוניים, כפי שהוצגו לראשונה בבניין בית הספר בדסאו ובאדריכלות של אותה תקופה, משמשים אותנו כיום כשפה אדריכלית בסיסית. קירות טיח חלקים, קירות מסך, שימוש בזכוכית ובמסגרות ברזל, ביטויים קונסטרוקטיביים גלויים וגמישות בחלוקה הפונקציונלית בחללים הפנימיים. גם המסרים החברתיים שפותחו ע"י בית הספר מלווים אותנו כיום, כאשר לתוך מורשת הבאוהאוז חודרים אלמנטים חדשים המאפיינים את השינוי החברתי והתרבותי, כגון שימוש במערכות טכניות מתוחכמות, מערכות תקשורת מתקדמות, קנה מידה גדול למבנים, חומרים טבעיים וכד'.
כמה משיאי הארכיטקטורה במאה ה20 הם מבני זכוכית, מטופלים בקפידה בפרטים תוך מינימליזצייה של קונסטרוקציה. לשקיפות יש מסר סמלי, כפול ובעל חשיבות בחברה הדמוקרטית של היום. במקביל מתפתחת "ארכיטקטורה פואטית" היוצרת סביבה "חווייתית" לאדם, ארכיטקטורה המדברת על טבע, אויר ואור, על זמן ודמיון, על חללים, אירועים וטכסים, ארכיטקטורה הומנית הדורשת ממד איסטתי בבניין, בחלל העירוני ובסביבה.
דגש מיוחד מקבלת כיום "ארכיטקטורה ירוקה" מתוך דאגה כנה לסביבה בת קיימה ולאחר "חזרה בתשובה" אל האדריכלות הוורנקולרית" שנראית כאילו יד אדריכל לא נגעה בה, ארכיטקטורה "מקומית ומקורית" בניגוד ל"בינלאומית", מגמה שהחלה בשנות השבעים.
מגוון של "זרמים" פותחו בארכיטקטורה של המאה ה 20 לאחר דעיכת "הסגנון הבינלאומי". כמו למשל הפוסט מודרניזם שבא כריאקציה וציטט מן העבר הניאו קלאסי בצרה בוטה, ה"מינימליזם" המיוצג להפליא על ידי טדאו אנדו, "אדריכלות האור" המטופלת בייחודיות על ידי ז'אן נובל, הדה-קונסטרוקטיביזם הקורא תגר על כל חוק, סדר ורגולריות, מיוצג בנועזות על ידי זהה חדד, רם קולהאס ותלמידיו, אדריכלות ההי-טק המיוצגת בכשרון רב על ידי לורד נורמן פוסטר, "הרגיונליזם" אותו מציג רפאל מונאו והניאו-מנייריזם כפי שמופיע אצל ריצ'רד מאייר. בכל אחד מן ה"איזמים" העכשוויים, המבטאים את החופש והפלורליזם בארכיטקטורה, אנו מוצאים הדים ברורים למודרניזם הבסיסי של שנותה 20 וה 30.
 ולטר גרופיוס, לה קורבוזיה, מיס ון דה רוה, אלבר אלטו ורבים מבני תקופתם מצוטטים השכם והערב. "הקוביה הלבנה", שהפכה לקלאסיקה בארכיטקטורה, ממשיכה להכתיב ולהשפיע. המושג "עכשווי", כפי שהותווה לפני 80 שנה , משמש אותנו בערגה גם עתה. יחד עם זאת חייבת הארכיטקטורה לחדש את עצמה, להישאר רעננה מידי תקופה ותקופה, בדומה לאופנה, ולהתאים את עצמה לשינויים בחברה של המאה החדשה, לגלובליזצייה ולבינלאומיות אותה מובילה התקשורת, לניידות של אנשים ודעות ולפיתוחים הטכנולוגים, הדיגיטליים והביו-טכנולוגיים העתידיים.

 

 

בית-ספר צהלה תל אביב